פרשת "ויקהל" עוסקת בשני נושאים – הראשון השבת והשני המשכן. ביחס לשבת נאמר: "ששת ימים תיעשה מלאכה" (מפעל מתמשך).
השאלה העולה מכאן: מדוע נאמרה המילה "תיעשה" ולא "ייעשה". חז"ל מלמדים אותנו כי פעולה שהחלה בימות החול ונמשכת מעצמה ליום השבת, הרי שאין בזה חילול שבת. לדוגמה: תהליך של צביעת אריג בצבע נמשך מספר ימים, הנחתי את האריג ביום חמישי בתוך יורַה של צבע, נמשך התהליך שבעה ימים וכמובן שהוא נמשך גם ביום השבת, הרי שאין בכך איסור חילול שבת, היות והצביעה נעשית מאליה ונמשכת מיום חמישי ועד סיום התהליך.
דבר זה שונה ממלאכת המשכן, חז"ל לימדו אותנו כי פעולה מתמשכת=הווה מתמשך, אינה יכולה להיעשות לצרכי המשכן ביום השבת. הטעם לכך הוא שהתורה מייחדת את יום השבת בהופעתו המיוחדת של קדושת הזמן, בעוד שהמשכן מסמל את קדושת המקום, והאדם הישראלי מסמל את קדושת האדם (הנפש). אם כן, יש לנו פה כלשון ספר יצירה- עולם, שנה ונפש.
כאשר אנחנו מתבוננים בעולם אנו רואים שהוא אינו סתם צירוף של המון פרטים וחלקים, אלא שישנו בו כוח מרכזי אחד המאחד את כלל הפרטים. כל החלקים בבריאה משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה. כל הכוחות בטבע פועלים בהרמוניה נפלאה ומגלים ביניהם דבר אחד שלם והוא העולם.
לכן, במשכן רמוזים כל סתרי הבריאה ומלשונו של אייזיק ניוטון המובא בספרה של החוקרת ענבל לשם רמתי: "אייזיק ניוטון ובית המקדש", שבו היא מציינת כי חוקי הפיזיקה באים לידי ביטוי בצורה השלמה ביותר בתוכנית המקדש, וברשימותיו שנמצאים בכתב יד ישנו מאמר ארוך: "רשומות על המקדש היהודי" העוסק בפרשנות המקרא במבני המשכן והמקדש, בחישובי קץ הימים.
אם כן, כדי ליצור את שלושת הקדושות: השבת, המקדש והאדם הישראלי היה צורך עמוק ליצור ביניהם הפרדה ולכן אי אפשר ליצור את המשכן בדרך כלשהי שיש בה מן חילול השבת.
פקודי
פרשת פקודי מסכמת וחותמת את "חומש שמות", חומש הגאולה או בלשון חז"ל החומש השני, שמסיים את תהליך בריאת העולם ויציאת מצרים.
בעולם הפילוסופי, ישנה שאלה, מי חשוב יותר, האם הפרטים חשובים יותר או שמא הכלל חשוב יותר, השיטה של הכלל כפי שראינו אותה בתפיסה הקומוניסטית, שאומרת כי החשיבות העליונה היא לקומונה -לקבוצה והפרט מהווה רק חלק ובורג בתוך המערכת, בעוד שבתפיסה הניגודית לה האנרכיזם והקפיטליזם רואים את העיקר בהצמחת הפרט, ללא השתייכות לכלל או לקבוצה.
בשתי השיטות הנ"ל, לפי התפיסה היהודית אין אנו מוצאים מזור לנפשנו. מרן הרב קוק מבאר שכלל ישראל בעל נשמה רוחנית, יצירה בפני עצמה, וכל אחד ואחד מעם ישראל מבטא באישיותו, את ההיבט הכללי והפרטי כאחד. לפי דברי הרב קוק אנו מבינים כי אחדות הכלל אינה נוצרת מכלל סך הפרטים מכיוון שעם ישראל הוא יצירה אלוהית. כל אחד ואחד מהפרטים באומה יש לו את האופי המיוחד לו ואת התוכן המיוחד לו שהוא צריך לבטא בעולם ובלעדיו, תוכן זה לא יוכל לבוא לידי גילוי וביטוי בעולמנו.
בדברי פרשתנו מבואר, "אלה פקודי המשכן, משכן העדות", מכאן התורה הולכת ומשחזרת את כל הפרטים ואת כל החלקים שכבר הוזכרו בפרשיות הקודמות. אם כן, מדוע חוזרת התורה על הדברים? באה התורה ומלמדת אותנו שבישום ובבניה של המשכן, כל הפרטים באו לידי ביטוי, אף אחד מהם לא חסר. וכך אנו למדים כי זה "משכן העדות", המשכן שבו שורה השכינה – הקב"ה. כל הפרטים וכל החלקים שמטרתם המרכזית היא להעיד, על מציאותו ושכינתו של בורא העולם ככלל וכפרט נובעים מתוכו.
נמצא אם כן שכאשר הפרט חווה ומבין שביטויו הפרטי הינו חלק מהפסיפס הישראלי הכללי הרי הפרט גופא -כלל הוא כדברי חז״ל ׳כלל ופרט וכלל׳ מתוך הכלל מסתמן הפרט ומגלה את הכלל בפרטיותו.
הכותב הרב שלמה לוי נשיא הגרעין התורני וראש ישיבת ההסדר ראשון לציון.
