הרב שניר שחר ר"מ בישיבת ההסדר, ובבימ"ד 'אורות הקודש' לתורת הפרד"ס
עין טובה, לימוד זכות, לראות את החצי כוס המלאה- נשמע כמו קלישאות שאבדו זמנם, אך האם זוהי האמת? האם באמת אין הם רק רעיונות גבוהים ולא דרך חיים? כיצד מנהיג ראוי מתייחס לחטא קלקול ופגם?
הבה נלמד ממשה רבנו והתנהלותו במשבר הגדול של חטא העגל.
שמות פרק לב':
א וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ…ז. וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה: לֶךְ-רֵד–כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ח סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם–עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ט וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה: רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא. י וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל. יא וַיְחַל מֹשֶׁה, אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו; וַיֹּאמֶר, לָמָה יְהוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. יב לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר, בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים, וּלְכַלֹּתָם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה; שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ. יג זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם, אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם; וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם, וְנָחֲלוּ, לְעֹלָם. יד וַיִּנָּחֶם, יְהוָה, עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. ..
לב. וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן–מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. לג וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה: מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי.
על תפקודו הנפלא של משה רבנו נאמר "וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית". (תהילים, פרק קו' פסוק כ"ג). וכן נאמר "וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ, וְלֹא מָצָאתִי. וָאֶשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי, בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי כִּלִּיתִים…" (יחזקאל כב', ל'– לא'(.
בכדי להבין את שיטתו הסגולית פנימית של משה רבנו נעיין בדברי הרב קוק:
אגרת תקנ"ה למרן הראי"ה קוק זצ"ל:
ידע הדר"ג, ששני דברים עיקריים ישנם שהם יחד
בונים קדושת-ישראל וההתקשרות האלהית עמהם. הא' הוא סגולה, כלומר
טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות, כאמור: "לא בצדקתך וגו'" "רק
באבותיך חשק ד' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם", "והייתם לי סגולה מכל
העמים"; והסגולה הוא כוח קדוש פנימי מונח בטבע-הנפש ברצון ד', כמו טבע כל דבר
מהמציאות, שאי-אפשר לו להשתנות כלל, "כי הוא אמר ויהי", "ויעמידם
לעד לעולם".
והב' הוא
ענין-בחירה, זה תלוי במעשה הטוב
ובתלמוד-תורה.
החלק של הסגולה
הוא הרבה, באין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה, אלא שברית כרותה היא, שהסגולה
הפנימית לא תתגלה בזמן הזה כי אם לפי אותה המדה שהבחירה מסייעה את גילויה, על כן
הכל תלוי לפי רוב המעשה וקדושה האמונה ותלמוד-תורה.
והשי"ת,
הנוהג בחסדו בכל דור, מסדר הוא את סדרי הנשמות הצריכות להופיע בעולם: לפעמים
כוח-הבחירה מתגבר וכוח-הסגולה עומד במצב ההעלם ואינו ניכר, ולפעמים כוח-הסגולה
מתגבר וכוח הבחירה עומד במצב הנעלם. וכל עיקרה של ברית – אבות, שאיננו פוסק
אפילו כשתמה כבר זכות-אבות, הוא בא מצד כוח-הסגולה, ובעקבא-דמשיחא מתגבר ביותר
כוח-הסגולה, שהוא תוכן "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו
באהבה", כלומר לא מצד הבחירה שהיא באה מצד המעשים הטובים שבבנים ומצד התשובה,
אלא למען שמו, המתגלה ע"י זכירת חסדי אבות.…
ומפני-כך
היתה מדתו של משה רבנו עליו השלום לקרב רחוקים, עד שקרב אפילו את הערב רב,
ואע"פ שזה גרם אריכות-הגלות, מכל מקום סוף-כל-סוף יתעלו גם הם, כי בודאי
יתקיים ביה "יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא", והשי"ת "מקים דבר
עבדו ועצת מלאכיו ישלים". ואמרו בזוהר, שחסדיו של משה היו גדולים משל אברהם,
ובאברהם אבינו, אע"פ שמדת- חסדו היתה גדולה מאד, ולא היה כנח שלא בקש רחמים
על רשעים בני-דורו, מכל מקום לא בקש רק בתנאי: "אולי ימצאון שם עשרה", אבל
משרע"ה בקש בלא שום תנאים: "אם תשא חטאתם, ואם אין – מחני נא, מספרך אשר
כתבת", שהיא מסירת-נפש אפילו מעולם- הבא, כי הספר של הקב"ה הוא עולם הבא
עצמו.
וז"ל הזוהר בפרשתנו בדף קצ ע"א : עַל הַהִיא מִלָּה [פירוש ע"פ המתוק מדבש: הזוהר מבאר לנו מה שמופיע בפרשתנו שאמר הקב"ה למשה אחר חטא העגל "הניחה לי ויחר אפי בהם" ודרשו חז"ל שכאן נתן הקב"ה סימן למשה שילמד זכות על ישראל כמו אדם שאומר לחברו תפוס אותי בבגדי לפני שאלך להכות פלוני והיינו שרומז לחברו שרוצה שיתפוס אותו, והיינו שזה מה שהראה הקב"ה למשה] דְּאַחְמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, בְּגִין דְּאַף עַל גַּב דְּיִשְׂרָאֵל חָבִין קָמֵיהּ בְּכָל דָּרָא וְדָרָא, לָא בָּעֵי מַאן דְּיֵימָא עָלַיְיהוּ דַּלְטוֹרִין [פירוש: הקב"ה לימד למשה שאע"פ שישראל עושים חובות ופשעים בכל דור ודור אין הקב"ה רוצה שיהיו אנשים שיאמרו על ישראל חובות ויקטרגו עליהם!]. מְנָלָן. … אֵלִיָּהוּ מָה כְּתִיב בֵּיהּ ? וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד(מלכים א י) וְגוֹ' [אליהו הנביא אמר להקב"ה "קנא קינאתי לה'.. עזבו בריתך בני ישראל"], אָמַר מָארֵיהּ דְּעָלְמָא, אִתְּתָא חֲדָא שַׁדְרַת לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וּדְבוֹרָה שְׁמָהּ, דִּכְתִּיב "וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה" (שופטים ד(. דָּא הוּא רֹתֶם, וְאָהַדְרַת לוֹן לְמוּטַב, דִּכְתִּיב עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה(שופטים ה'). וְאָנָא עָאלִית בֵּינַיְיהוּ, וְאַכְרָזִית קָמַיְיהוּ וְלָא יָכִילְנָא. [פירוש: מַה כָּתוּב בְּאֵלִיָּהוּ? "וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד" וְגוֹ'. אָמַר, רִבּוֹן הָעוֹלָם, אִשָּׁה אַחַת שָׁלַחְתָּ לְיִשְׂרָאֵל וּדְבוֹרָה שְׁמָהּ, שֶׁכָּתוּב "וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה". זֶהוּ רֹתֶם שהוא אותיות תמר. וְהֶחֱזִירָתָם לְמוּטָב, שֶׁכָּתוּב "עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה". וַאֲנִי נִכְנַסְתִּי בֵינֵיהֶם של ישראל, וְהִכְרַזְתִּי לִפְנֵיהֶם שיחזרו בתשובה וְלֹא יָכֹלְתִּי שהרי המשיכו בחטאיהם וזה מובא כתירוץ של אליהו לכך שקיטרג על ישראל ולא הצליח להחזירם בתשובה- ואמר לו הקב"ה שיש ללמד זכות על ישראל בכל מצב] אִתְגְּלֵי עָלֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֲמַר לֵיהּ "מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ", בְּקַדְמִיתָא קָא הֲוֵית מְקַטְרְגָא וּמְקַנֵּי עַל בְּרִית, וּמִדְּחָמֵינָא בָּךְ דְּקַנִּית עָלַי בְּהַהוּא בְּרִית, נַטְלִית לֵיהּ בִּרְעוּ דְּמֹשֶׁה, וְיָהִיבְנָא לָךָ, עַד דְּמֹשֶׁה הוה אמר הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. הַשְׁתָּא דְּאִיהוּ דִּילָךְ, לָא אִתְחָזֵי לָךְ לְקַטְרְגָא עֲלוֹי, הֲוָה לְךָ לְמִשְׁבַּק קִנוּיָיךָ לִי, כְּמָה בְּקַדְמִיתָא דְּהֲוָה דִּילִי, שְׁבַקְנָא לֵיהּ לִידָא אַחֲרָא, וְלָא קַטְרִיגְנָא עֲלוֹי. פירוש ע"פ המתוק מדבש: התגלה עליו ה' ואמר לו 'מה לך פה אליהו' שאתה מקטרג על ישראל, מילא בתחילה שפנחס הוא אליהו קנא לה' וזהו כעין קיטרוג במעשה זמרי בן סלוא וכזבי בת צור הרי שלכן קיבל את הברית והתגלות השכינה ממשה רבנו, והטעם שמשה רבנו לא קיטרג ולא קינא בעצמו במעשה זה הוא כי הברית והשכינה היתה עליו, והרי איך יקטרג על ישראל כאשר הוא יודע שנשמות ישראל מושרשות בשכינה והרי מי שמחובר בשכינה לא יתכן לו לקטרג שהרי בכך פוגע בשכינה שמושך דינים על ישראל והשכינה, לכן אמר משה רבנו לאליהו כעת שקיבלת את השכינה מזמן פנחס, היה לך לא לקטרג על ישראל- שעתה אתה שאחוז בשכינה ויודע שקיטרוג בישראל שהם מושרשים בשכינה פוגע בשכינה הרי איך אתה מקטרג?! . עד כאן דברי הזוהר הקדוש.
הרי מבואר איך צריך המנהיג ובכלל כל אחד ואחד מאיתנו להתנהג כאשר הוא רואה תופעה של חטאים בעם ישראל, היה ניתן לחשוב שכשישראל חוטאים אזי הותרה הרצועה וניתן לדבר סרה עליהם שהרי הם רשעים ואף ניתן לגייס ראיות מדברי חז"ל על כך- אולם נלמד מדברי הזוה"ק שדוקא כשישראל חוטאים אזי ביותר צריך לדבר עליהם טוב ולסנגר עליהם, שהרי החטא עצמו שעשו הוא קטיגור גדול לכן יש דין על שונאיהם של ישראל כשחוטאים ח"ו, אם כן תפקידנו לא להוסיף קיטרוג על קיטרוג ודין על דין אלא להפך בזכויותיהם של ישראל בכדי למתק את הדין ולעורר את מידת הרחמים.
ונסיים בדברי הרב (שמונה קבצים. תקעז) 'כשצדיקים מתגברים בקדושתם העצמית, שאור החסד מאיר בהם בהזרחה גדולה, יכולים הם לקרא לתשובה גם את הרשעים היותר מוחלטים, גם את השקועים בכל הזוהמות והקליפות, גם את הכופרים ועזי הפנים היותר נוראים, כי הכל כוסף לאור העליון בהגלותו' .
